החלטה בתיק ת"א 1524-00

תקלה שיצאה תחת ידיה של המבקשת, וכמסתבר, גם תחת ידו של בית המשפט, מצריכה תיקון ואני רואה לתקנה.

ביום 4.4.11 ניתן פסק דין בתביעתה של המבקשת נגד המשיבה (" פסק הדין"). פסק הדין ניתן לאחר שבפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 3495/05 התקבל ערעור המשיבה על פסק דין קודם שניתן לטובת המבקשת ביום 21.2.05 (" פסק הדין הראשון"), והדיון הוחזר על מנת להכריע בשאלות שעליהן הורה בית המשפט העליון בפסק דינו.

קודם למתן פסק הדין נראה היה שיש מקום לניסיון נוסף להביא את הצדדים לכלל פשרה, וזאת על אף שקודם לכן, במשך פרק זמן לא קצר, ניהלו הצדדים משא ומתן, אלא שהוא לא הבשיל לכלל הסכם. על רקע זה הוריתי, ביום 21.2.11, על קיום דיון שנועד "לבחון אפשרות השגת הסדר פשרה". במהלך הדיון שהתקיים ביום 9.3.11, בהשתתפות ממלאי תפקידים בכירים במשרד הבינוי והשיכון, הציעה המשיבה כי היא תשלם למבקשת סכום של 2.5 מיליון ש"ח, שיתווסף לסכום שכבר שולם מכוחו של פסק הדין הראשון, ותשלום זה יהווה סילוק סופי, מלא ומוחלט של תביעת המבקשת. המבקשת ביקשה שהות להודיע את עמדתה להצעת המשיבה, ובהחלטה שניתנה בתום הדיון נקבע כי על המבקשת להודיע תוך 14 יום את עמדתה, ואם ההצעה לא תהיה מקובלת עליה, יינתן פסק הדין על יסוד החומר שבתיק בית המשפט.

משבוששה המבקשת להודיע את עמדתה סברתי כי הצעת המשיבה אינה מקובלת על המבקשת, ובעקבות כך ניתן על ידי פסק הדין.

בבקשה זו עותרת המבקשת לביטולו של פסק הדין, והיא טוענת שאך מחמת טעות לא נמסרה על ידה הודעה לבית המשפט, וכי למעשה היא קיבלה את הצעת המשיבה שהוצעה במהלך הדיון ביום 9.3.11, ולכן יש לבטל את פסק הדין ולהורות תחתיו על מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה על בסיס הצעת המשיבה שלקבלתה טוענת המבקשת. בתוך כך עותרת המבקשת גם להאריך את המועד למתן הודעה לבית המשפט על הסכמתה להצעת המשיבה, דבר שיאפשר מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. הבקשה נתמכה בתצהירו של עו"ד ח' פרוכטר, שהוא בא כוחה של המבקשת וייצג אותה בדיון שהתקיים ביום 9.3.11.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת שאין כל עילה בדין שעליה ניתן להשתית אותה.

כאמור, החלטתי לקבל את הבקשה.

בפתח הדברים אציין כי תשובת המשיבה לא נתמכה בתצהיר, ומשום כך שומה עליי להניח כי התשתית העובדתית שביסוד הבקשה היא זו המתוארת בתצהירו של עו"ד פרוכטר. לענייננו רלוונטיים דבריו שמחמת טעות הוא לא נטל את פרוטוקול הדיון מיום 9.3.11, וכי לא הוא ולא באת כוח המשיבה היו מודעים לכך שנקצב זמן למתן הודעה מצד המבקשת להצעת המשיבה שהוצעה באותו דיון. עוד, וביתר שאת, רלוונטית טענתו של עו"ד פרוכטר, שבעת שניתן פסק הדין היו הצדדים " ממש על סף גיבושו הסופי של הסכם פשרה, ורק מתוך טעות שלנו ... לא ביקשנו מבית המשפט לעכב במשך מספר ימים את מתן פסק דינו".

תשובת המשיבה, שכאמור לא נתמכה בתצהיר, היא שההצעה שהוצעה במהלך הדיון לא הייתה מקובלת על המבקשת, ובשום שלב לא השיבה המבקשת על עמדת המשיבה. על טענות אלה השיבה המבקשת כי בשום שלב לא חזרה בה המשיבה מהצעת הפשרה וכי, כנאמר בתצהירו של עו"ד פרוכטר, עובר למתן פסק הדין היו הצדדים על סף גיבושו של הסכם פשרה בהתאם לאותה הצעה.

ביום 23.5.11 התקיים דיון בבקשה זו, ובמהלכו טענה באת כוח המשיבה כי משעה שניתן פסק הדין שוב אין תוקף להצעה שהציעה המשיבה, היא אינה רלוונטית עוד, ולא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.  עמדה זו איני יכול לקבל.

אם מניחים, כפי שיש להניח, שהתשתית העובדתית היא זו המתוארת בתצהירו של עו"ד פרוכטר, אזי ערב מתן פסק הדין היו הצדדים על סף השגת הסכם פשרה המבוסס על הצעת המשיבה. המשיבה לא חזרה בה מן ההצעה אלא לאחר שניתן פסק הדין, והשאלה היא אם יש לאפשר לה לעשות כן. ההצדקה היחידה לדחיית הבקשה היא האפשרות שהמבקשת לא התכוונה לקבל את הצעת המשיבה, ורק משניתן פסק הדין והיא נוכחה לדעת שתוצאתו אינה נוחה לה, היא נחפזה להגיש את הבקשה ולטעון בדיעבד כי הסכימה להצעת המשיבה. אלא שכאמור, מן התשתית העובדתית הנטענת, ואינה נסתרת, ניתן להסיק שלא אלה הם פני הדברים, וכי קרוב לוודאי שאלמלא ניתן פסק הדין, במועד שניתן, היה נחתם בין הצדדים הסכם פשרה ברוח הצעת המשיבה, והסכם פשרה זה היה מקבל תוקף של פסק דין.

נשאלת, אפוא, השאלה מהו הבסיס המאפשר לבית המשפט לבטל את פסק הדין בנסיבות המתוארות, ולהורות על מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה המבוסס על הצעת המשיבה שלקיבולה טוענת המבקשת. המבקשת טוענת כי ניתן לבסס את הביטול על תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (" התקנות"), והיא מפנה בהקשר לכך לע"א 442/89 עלאדין נ' מדינת ישראל פ"ד מג(3) 824 (" עניין עלאדין"), וכן לספרו של המחבר א' גורן " סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה עשירית, עמ' 371. עוד טוענת המבקשת כי הצעת המשיבה לא הוגבלה בזמן, המשיבה לא חזרה בה, ודרושה, אפוא, הארכת מועד על מנת לאפשר למבקשת לעשות את מה שממילא התכוונה לעשותו, היינו להודיע על קבלת הצעת המשיבה. המבקשת טוענת כי לפי תקנה 528 לתקנות, יכולה  הארכת מועד להינתן גם לאחר מעשה.

כשלעצמי איני בטוח שתקנה 201 חלה במישרין על העניין שבפנינו, שהרי עניינה הוא ביטול החלטות שניתנו על פי צד אחד, בין מחוסר התייצבות ובין בהעדר כתבי טענות. עם זאת, נראה לי שניתן להיזקק לתקנה 524 לתקנות, שעניינה סמכות כללית הנתונה לבית המשפט לתקן טעות בכל הליך, תוך שימוש במבחן שעל פיו יש לשקול ביטול החלטה מכוחה של תקנה 201. לשון אחרת, על מנת לבטל החלטה שניתנה על פי צד אחד, נדרש בעל דין להראות שניים: סיבת מחדלו וסיכויי ההצלחה אם תבוטל ההחלטה (א' גורן, " סוגיות בסדר דין אזרחי", מהד' תשיעית,  355). ענייננו הוא במחדלה של המבקשת להודיע את עמדתה להצעת המשיבה, ומן הנטען בבקשתה והנתמך בתצהיר, די בהסבר שהיא מספקת כדי לעמוד בתנאי הראשון. אשר לתנאי השני, נראה לי כי גם הוא מתקיים. באין ראיה מצד המשיבה לסתור את טענות המבקשת, שאלמלא ניתן פסק הדין הייתה המבקשת מודיעה על הסכמתה להצעת המשיבה, ובאין טענה, קל וחומר ראיה, שהמשיבה חזרה בה מההצעה במועד כלשהו קודם שניתן פסק הדין, נראה לי שהסמכות הנתונה לבית המשפט בתקנה 524 לתקנות מאפשרת להיעתר לבקשה (לעניין שימוש בסמכות לפי תקנה 524, אם כי בהקשר אחר, ראו: רע"א 5485/99 פינטו נ' בנק לאומי  (טרם פורסם, 16.7.00)).

סיכומו של דבר, אני נעתר לבקשה ומורה על ביטול פסק הדין. 

על פי הודעת המבקשת שלפיה היא מקבלת את הצעת המשיבה, אני נותן תוקף של פסק דין  לפשרה שלפיה תשלם המשיבה למבקשת - בנוסף לסכום ששולם בעקבות מתן פסק הדין הראשון - סכום של 2.5 מיליון ש"ח, בערכי מועד מתן החלטה זו, וזאת לסילוק סופי, מלא ומוחלט של כל תביעות המבקשת בת"א 1524/00 זה.

אין צו להוצאות בבקשה זו.

ניתנה היום,  כ"ו אייר תשע"א, 30 מאי 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: